טיפולים המבוססים על אינקרטין- המכוונים לגלוקגון-כמו קולטן פפטיד-1 (GLP-1) הופיעו כאסטרטגיה של אבן יסוד לטיפול בסוכרת סוג 2 והשמנת יתר. ממונו-אגוניסטים (כגון semaglutide) ועד לאגוניסטים כפולים (כגון tirzepatide), כל שיפור משמעותי ביעילות הטיפולית לוותה בהרחבה של מנגנוני הפעולה הבסיסיים.
Retatrutide-האגוניסט המשולש הראשון בעולם המתמקד בקולטני GLP-1, גלוקוז-תלוי אינסולין-טרופי (GIP) ו-Glucagon (GCG)-מייצג את הגבול האחרון במחקר בתחום זה. אגוניזם לקולטן GLP-1 מגביר את הפרשת האינסולין, מווסת את הפרשת הגלוקגון, מעכב את ריקון הקיבה ומגביר את אותות השובע; אגוניזם לקולטן GIP מגביר את הפרשת האינסולין-תלויה בגלוקוז, מפחית את צריכת המזון ומווסת את חילוף החומרים של שומנים; בעוד אגוניזם לקולטן GCG מגביר את הוצאת האנרגיה, מקדם ליפוליזה, מעכב ליפוגנזה ומגביר את הפרשת האינסולין (כשהאפקט ההיפרגליקמי המובנה שלו מתאזן על ידי הפעולות של GLP-1 ו-GIP). פועלים באופן סינרגיסטי, שלושת המרכיבים הללו יוצרים תיאורטית אפקטים תוספים או סינרגיסטיים על פני תחומים פיזיולוגיים מרובים - כולל ויסות תיאבון מרכזי, הוצאת אנרגיה היקפית ומטבוליזם של גלוקוז ושומנים בכבד - ובכך מספקים הסבר תרופתי רציונלי ליעילות הטיפולית שנצפתה עולה על היעילות התרופתית של הדור הקודם.